יום שבת, 11 ביוני 2011

‫דרשה על בהעלותך - 10 יוני 2011‬

שבת שלום!


פרשת השבוע היא בהעלותך. כמו בהרבה פרשות, יש פה כמה סיפורים, אבל אני רוצה להתרכז באחד מהם, שמספר לנו על עוד תלונה אחת של בני ישראל במדבר. הנה הגרסה שלי, גרסה קצת מעודכנת.


בני ישראל וכל האנשים שהיו איתם התאוו תאווה והתחילו ביחד לבכות, "מי יתן לנו בשר לאכול? אנחו זוכרים את הדגים, ואת הקישואים, ואת האבטחים, ואת הבצלים, ואת השומים, שאכלנו במצריים!" כנראה, הם לא זכרו את העבדות הקשה!


הם המשיכו: "ואכשיו, אנחנו רואים רק את המן." כדאי להזכיר פה שהמן היה מזון מושלם, והוא נס גדול שאותו נתן להם אלוהים בכל יום שהיו במדבר.


בנקודה הזאת, התרגזו גם מושה וגם אלוים. התחיל מושה להתלונן לאלוים על העם הקשה ועל המשא הכבד הזה. הוא רצה באמת למות!


אמר אלוים למושה לאסוף 70 אנשים מזקני ישראל, והוא הבטיח שהם יעזרו למושה בנושא הזה. גם הורה אלוים למושה, באופן דרמטי, לאמור לעם, "באמת יתן אלוים לכם בשר, ותואכלו אותו, לא יום אחד, לא יומיים, לא חמישה ימים, לא עשרה ימים, ולא עשרים ימים, אלה חודש שלם, עד שייצא הבשר מאפכם!"


מושה פשוט לא היה יכול להאמין את זה, והוא התחיל להתווכח עם אלוים על זה. אבל אמר אלוים לו, "תראה אם זה יקרה וא לא!"


ואז אמר מושה לעם על כל זה ואסף את הזקנים, והם התחילו להתנבא. לא ברור לי איך זה עזר למושה, אבל הוא נראה מרוצה.


ואז באה רוח חזקה שהביאה אלפי שלווים מהים. במשך יום ולילה וערד יום, אספו האנשים את השלווים ואכלו אותם. אך כשהבשר היה עוד בין השניים שלם, קרתה מגפה נוראה והרגה הרבה מהם. כתוב שקראו את שם המקום ההוא "קברות התאווה".


אז, מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה?


קודם, נדבר על תאוות. האם אין לנו הרבה תאוות שיודעים שהן לא טובות בשבילינו והן לא בריאות? גם קשה לנו לשלוט עליהן, נכון? האימא שלי, זכרונה לברכה, היתה אומרת שאנחנו יצורי הרגל. בדרך כלל, זה טוב, כדי שלא צריכים לחשוב על כל דבר שעושים. אבל כשיש לנו הרגל רע, קשה לנו לשנות אותו.


יש עוד נמשל, אני חושב. רק זמן קצר לפני הסיפור הזה, יצאו בני ישראל מעבדות קשה מאוד בארץ מצריים. לפי המסורת שלנו, זה היה הנס הכי גדול בכל ההיסטוריה! בנוסף, כל יום היה להם המן, שהוא מזון מושלם בשביל צרכם. הוא גם נס גדול. אף-על-פי כל זה, הם המשיכו הרבה פעמים להתלונן נגד מושה ונגד אלוהים.


אני חושש שאנחנו אינינו כל-כך שונים מהם! אנחנו גרים בארץ! האם זה אינו הנס הכי גדול בעולם המודרני? כל יום, אנחנו רואים את הפרחים, ואת הפרפרים, ואת כל הדברים הטובים שנמצאים בראץ. יש לנו בתים נוחים, בגדים יפים, וכל מני אוכל טוב ובריא (ואפילו לא כל-כך בריא!). אך כמה פעמים אנחנו מתלוננים, אפילו על נושים קטנים ולא כל-כך חשובים?


אני רוצה לעודד את כולנו לחשוב על כל הדברים הטובים שיש לנו בחיינו ולהזכיר אותנו לא להתלונן!


שבת שלום!

יום חמישי, 22 ביולי 2010

4 הייקוים - העונות

השמיים כחולים.
באו כמה עננים.
לא יירד גשם.

עלים אדומים
צהובים וכתומים
על יד הדרך.

השלג נפל.
האדמה לבנה
יום אחד בלבד.

פרחים בשדה
בכל אזור הארץ
פורחים ביופי.

יום שבת, 10 באפריל 2010

הדרשה השניה שלי בעברית

השבת, לפי בקשה מהרב ישראל הורוביץ, נאמתי את הדרשה בקהילה הרפורמית שלנו, "אמת ושלום", בנהריה. הנה הדרשה שלי:

שבת שלום!

פרשת השבוע היא פרשת שמיני. בפרשה הזו אנחנו קוראים על הרבה קורבנות ועל התהליכים המדוייקים שהכוהנים עשו כדי לעשות את כל העבודות האלה במשכן במדבר. אנחנו גם קוראים על המוות המוזר של נדב ואביהוא, בני אהרון שהקריבו "אש זרה" לפני יי. אחר-כך, כתוב: "ותצא אש מלפני יי ותאכל אותם וימתו לפני יי"! אולי אפילו יותר גרוע, לא ניתן לאהרון להתאבל על הבנים האלה שלו! קשה מאוד להבין סיפורים כזה!

בהפטרה, יש גם סיפור דומה. זה קרה אחרי שדוד המלך הקים את הבירה שלו בירושלים. הוא החליט להביא את ארון האלוהים לירושלים למקום בבירת המלכות. דוד המלך ערך מסיבה גדולה, עם כל מיני מוסיקה וריקוד, וכל העם עלה בשמחה. אבל כנראה הדרך היתה מחוספסת, והארון כמעט נפל מהעגלה החדשה שעליה רכב. איש בשם עוזה נגע בארון כדי למנוע את הנפילה. היינו חושבים שעוזה יהיה הודה על זה. אך קרה ההפך! אלוהים הרג אותו מיד, באותו המקום!

כשקוראים דברים כאלה בתנ"ך, אנחנו היום יכולים לחוש שאנחנו חיים בעולם שונה לגמרי מעולם התנ"ך. אבל כשחשבתי יותר על זה, הבנתי שגם בעולם שלנו קורים דברים שאנחנו לא יכולים להסביר או לבהין אותם. אולי העולם שלנו אינו כל-כך שונה.

יש גם סיפור של תקווה בהפטרה הזאת. דוד המלך רצה לבנות בית בשביל יי. אף-על-פי-זה, אלוהים לא נתן לו לבנות את בית המקדש. אבל דוד המלך קיבל הבטחה טובה מאוד. יי הבטיח לו שהמלכות שלו תהיה לעולם ושהבן שלו יבנה בית המקדש ל-יי בירושלים. ועד היום, כשיש לנו שמחה, אנחנו שרים "סימן טוב ומזל טוב ומזל טוב וסימן טוב ... דוד מלך ישראל חיי וקיים". ובסוף כל טקס הבדלה, שרים "...עם משיח בן-דוד."

שבת שלום!

יום שבת, 20 בפברואר 2010

הנאום הראשון שלי בעברית

בשבת הזה, נאמתי את הדרשה בקהילה שלנו, "אמת ושלום", בנהריה. זה הנאום הראשון שלי בעברית. הנה מה שנאמתי:

שבת שלום!

פרשת השבוע היא פרשת תרומה. הפרשה היא מלאה בכל הפרטים המדויקים כלפי בניית המשכן במדבר וכלפי יצירתם של כל הכלים שלה. זאת פרשה חשובה מאוד למי שרוצה לדעת על כל הפרטים של העבודה העתיקה בייהדות. אך לאנשים שלא מעוניינים כל-כך בנושאים כאלה, אין הרבה דברים מעניינים בפרשה הזאת.

גם קראתי את ההפטרה, ולא הופתעתי שבה כתוב על בניית בית המקדש בירושלים על ידי שלומה המלך. כמובן, המשכן שבנוייה במדבר היתה הדוגמה לבית המקדש.

כשקוראים את החלקים האלה מהתנ"ך, אנחנו מייד מבינים כמה שונים היו הטקסים העתיקים בייהדות מהטקסים שאנחנו יודעים היום. אין לנו בית מקדש, ואנחנו לא מביאים קורבנות. במקום זה, אנחנו מתפללים הרבה תפילות, שרוב מהן חוברו אחרי זמן בית המקדש. אולי מעניין היה לחשוב איך הרגישו אבותינו ואימותינו כשהם עשו את כל הטקסים האלה. מה היה הקשר שהם חשו לאלוהים? האם הוא היה דומה לקשר שאנחנו חשים היום? כמובן, אני לא יודע את התשובות לשאלות האלה, אבל מעניין לחשוב על השאלות, אני חושב.

כנראה כולנו היו פעם בירושלים וראינו את הר הבית. אבל בהחלט אי-אפשר לראות את הבית עצמו! את הבית הראשון הרס הבבלים, ואת הבית השני הרס הרומאים. אף-על-פי זה, אפשר לראות את הבסיס של מקדש דומה לבית המקדש הראשון.

כשמת שלומה המלך, קרתה מרידה, והחלק הצפוני נפרד מהמלכות והפך למלכות שנית. המלך של המלכות החדשה הזאת היה יָרָבעָם. אבל היתה לו בעיה. כמובן, הוא לא רצה שהעם יעלה לירושלים, כי היא היתה בירת המלכות הישנה, ואז היתה סכנה שהעם ירצה להיות שוב חלק של המלכות ההיא.

אז יָרָבעָם בנו שני מקדשים חדשים, אחד בבית-אל, שנמצאת בשומרון, והשני בדן. אנחנו יכולים להניח שהמקדשים האלה היו דומים לבית המקדש בירושלים כדי שהאנשים יסכימו לעלות להם במקום לעלות לירושלים.

היום, אפשר לנסוע לתל-דן, שנמצאת לא רחוק מקרית שמונה. שם, הארכאולוגים מצאו את בסיס המקדש הזה! אני מאוד ממליץ את המקום הזה למי שרוצה לתאר לעצמו איך היה בית המקדש בירושלים. וגם יש שם הרבה מעיינות ואז הרבה מיים. מומלץ מאוד!

שבת שלום!

יום חמישי, 5 בפברואר 2009

טיול למצודת ביריה

אתמול טילנו למצודת ביריה, וצילמתי כמה תמונות של הנופים הנהדרים שאפשר לראות אותם משם. למערב, הנה הר מרון והר אדיר.
לצפון, אפשר לראות את בנת ג'בל שבלבנון וגם את דלתון.

לצפון-מזרח, יש נוף יפה של הר חרמון, שמכוסה בשלג, ושל קרן נפתלי.

יום שבת, 6 בדצמבר 2008

העברת "ספוט"

זה "ספוט". הוא חתול בשכונה שלנו שלא התנהג יפה כלפי החתולים האחרים. הוא ניסה לאלץ את חתול אחר, שלו נתנו את השם "צהובי", להתמודד עמו, אך צהובי לא רצה. הוא רדף אחרי חתולה שחורה, יפה ונחמדה, שלה נתנו את השם "בלאקי". למעשה, כל החתולים האחרים נראו עצביים כשהוא נמצא בשטח. ספוט נראה ידידותי לבני אדם, אבל אני תמיד רדפתי אחריו בגלל התנהגותו לחתולים האחרים. לפעמים, צהובי ובלאקי לא באו לאכול בבקור בגלל פחד מספוט.

התקשרתי לווטרינר שלנו, רועי, שהוא גם ווטרינר העיריה. הוא אמר שהוא ילווה לנו מלכודת כדי שאנחנו נוכל להעביר את ספוט למקום אחר. קחתי את המלכודת ביום ה', ודוויד הצליח ללכוד את ספוט בתוכה בבוקר ביום ו'.

ספוט נשאר בתוך המלכודת (שהיא באמת כלוב) עד שסיימתי את השיעורים שלי ביום ו'. אז, שמנו את הכלוב לתוך המכונית, נסענו בדרך ראש פינה, המשכנו עד הגולן, ומצאנו מקום לעצור את המכונית. פתחתי את הכלוב, וספוט נראה שמח לצאת ממנו ולרוץ בתוך השדה. אני לא יודע, כמובן, מה יקרה אצלו, אך יש לו לפחות סיכוי למצוא חיים חדשים בשביל אצמו, והוא לא יוכל להפריע את החתולים האחרים עוד.

הרגשנו קצת עצובים בשבילו כי הוא באמת חתול נחמד לנבי אדם, אבל ידענו שהצטרכנו להעביר אותו מהזור הזה.

יום שישי, 28 בנובמבר 2008

צב

היום, כשחזרתי ממכון הכושר, ראיתי את השכן שלי, שימון. הוא התקרב למכונית שלי כשהחניתי אותה והגיד לי שהוא ראה צב בשדה קרוב לביתינו.