פרשת השבוע היא בהעלותך. כמו בהרבה פרשות, יש פה כמה סיפורים, אבל אני רוצה להתרכז באחד מהם, שמספר לנו על עוד תלונה אחת של בני ישראל במדבר. הנה הגרסה שלי, גרסה קצת מעודכנת.
בני ישראל וכל האנשים שהיו איתם התאוו תאווה והתחילו ביחד לבכות, "מי יתן לנו בשר לאכול? אנחו זוכרים את הדגים, ואת הקישואים, ואת האבטחים, ואת הבצלים, ואת השומים, שאכלנו במצריים!" כנראה, הם לא זכרו את העבדות הקשה!
הם המשיכו: "ואכשיו, אנחנו רואים רק את המן." כדאי להזכיר פה שהמן היה מזון מושלם, והוא נס גדול שאותו נתן להם אלוהים בכל יום שהיו במדבר.
בנקודה הזאת, התרגזו גם מושה וגם אלוים. התחיל מושה להתלונן לאלוים על העם הקשה ועל המשא הכבד הזה. הוא רצה באמת למות!
אמר אלוים למושה לאסוף 70 אנשים מזקני ישראל, והוא הבטיח שהם יעזרו למושה בנושא הזה. גם הורה אלוים למושה, באופן דרמטי, לאמור לעם, "באמת יתן אלוים לכם בשר, ותואכלו אותו, לא יום אחד, לא יומיים, לא חמישה ימים, לא עשרה ימים, ולא עשרים ימים, אלה חודש שלם, עד שייצא הבשר מאפכם!"
מושה פשוט לא היה יכול להאמין את זה, והוא התחיל להתווכח עם אלוים על זה. אבל אמר אלוים לו, "תראה אם זה יקרה וא לא!"
ואז אמר מושה לעם על כל זה ואסף את הזקנים, והם התחילו להתנבא. לא ברור לי איך זה עזר למושה, אבל הוא נראה מרוצה.
ואז באה רוח חזקה שהביאה אלפי שלווים מהים. במשך יום ולילה וערד יום, אספו האנשים את השלווים ואכלו אותם. אך כשהבשר היה עוד בין השניים שלם, קרתה מגפה נוראה והרגה הרבה מהם. כתוב שקראו את שם המקום ההוא "קברות התאווה".
אז, מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה?
קודם, נדבר על תאוות. האם אין לנו הרבה תאוות שיודעים שהן לא טובות בשבילינו והן לא בריאות? גם קשה לנו לשלוט עליהן, נכון? האימא שלי, זכרונה לברכה, היתה אומרת שאנחנו יצורי הרגל. בדרך כלל, זה טוב, כדי שלא צריכים לחשוב על כל דבר שעושים. אבל כשיש לנו הרגל רע, קשה לנו לשנות אותו.
יש עוד נמשל, אני חושב. רק זמן קצר לפני הסיפור הזה, יצאו בני ישראל מעבדות קשה מאוד בארץ מצריים. לפי המסורת שלנו, זה היה הנס הכי גדול בכל ההיסטוריה! בנוסף, כל יום היה להם המן, שהוא מזון מושלם בשביל צרכם. הוא גם נס גדול. אף-על-פי כל זה, הם המשיכו הרבה פעמים להתלונן נגד מושה ונגד אלוהים.
אני חושש שאנחנו אינינו כל-כך שונים מהם! אנחנו גרים בארץ! האם זה אינו הנס הכי גדול בעולם המודרני? כל יום, אנחנו רואים את הפרחים, ואת הפרפרים, ואת כל הדברים הטובים שנמצאים בראץ. יש לנו בתים נוחים, בגדים יפים, וכל מני אוכל טוב ובריא (ואפילו לא כל-כך בריא!). אך כמה פעמים אנחנו מתלוננים, אפילו על נושים קטנים ולא כל-כך חשובים?
אני רוצה לעודד את כולנו לחשוב על כל הדברים הטובים שיש לנו בחיינו ולהזכיר אותנו לא להתלונן!
שבת שלום!
